שבט המסאי - אנתרופולוגיה של הפרא האציל

טיול במזרח אפריקה אינו שלם בלי מפגש עם בני שבט המסאי. המראה האיקוני של לוחמים גבוהי קומה, גלימותיהם האדומות מתנפנפות ברוח, נושא עמו דימויים של טבע פראי, אומץ לב ושורשים תרבותיים עמוקים. אך מאחורי החזות המהפנטת הזו, מסתתר סיפור מורכב של מאבק מתמשך על זהות ושימור מסורת, אל מול המציאות המשתנה במהירות. המסאי, שהיו פעם מושא לחשש מצד סוחרי עבדים וכיבדו את אדמותיהם כסביבה מקודשת, מוצאים עצמם היום מתמודדים עם לחצים בלתי פוסקים מצד ממשלות, תיירות ותיעוש.

במאמר זה, נצלול אל תוך עולמם הייחודי של המסאי – מהקוסמולוגיה המרתקת והפולחנים המסורתיים ועד למציאות המודרנית, שבה השבט נאלץ להמציא עצמו מחדש תוך שמירה על גאוותו ואורח חייו המסורתי. דרך מבט על התרבות, האסתטיקה, ואתגרי ההישרדות, נגלה כיצד המסאי מצליחים להישאר רלוונטיים בעידן שבו הקונפליקט בין מודרנה למסורת עומד בלב כל פינה בעולם המתפתח. 

קשה שלא להתרגש מהסצנה הפואטית ביותר שכל סיור ספארי במזרח אפריקה יכול להציע - אותו רגע קסום בו מבחינים ממרחק בלוחם מסאי צנום וגבוה, בעל הרגליים הצרות. טוניקה האדומה על גופו מותירה כתף וגו חשופים, מתהלך גאה וזקוף במרחבי הסוואנה, רועה את צאנו בין שלל חיות טרף, כאילו אין זה כלל אחד מאזורי הטבע הקשוחים והמסוכנים על פני כדור הארץ.

מסתבר כי בדומה לסכנה ההולכת וגוברת של הכחדתם של מינים רבים של בעלי חיים בשמורות האפריקאיות כתוצאה מציד, תיירות וחקלאות, גם שבטים ותרבויות אנושיים הולכים ונמוגים מהנוף האפריקאי הפראי. החברות השבטיות הפסטורליות של מזרח אפריקה עומדות בשנים האחרונות בפני הסכנה הגדולה ביותר בפניה הם נאלצו להילחם עד היום. עם יצירתן של שמורות טבע בגדלים שמדינה אירופאית ממוצעת לא תתבייש בהם כלל, חוות פרטיות, שטחים לגידולים חקלאיים.

שבט המסאי אולי נפגעים מכך באופן הגדול ביותר עת בני השבט מוצאים עצמם נדחקים מאדמותיהם ומתפנים מאדמות שבאופן מסורתי וחוקי שייך להם. אומץ הלב שלהם אינו התכונה היחידה שלהם, באותה הנשימה המסאי נחשבים לעדינים ורכי לב, לא סתם הם זכו לכינוי האריסטוקרטי והמסקרן "הפרא האציל".

בין מסורת למודרנה

המסאי הם שבט של רועי צאן המונים לפי הערכות פחות ממיליון איש. השבט מורכב מקבוצות שבטיות עצמאיות הפזורות בעיקר בין אזור הגבול בין מרחבי הסוואנה הפתוחים של שמורת הסרנגטי בצפון טנזניה לבין שמורת המסאי מרה, פנינת חמד מרהיבה ביופייה בדרום קניה. 

מאז הגיעו של האדם הלבן לאפריקה והתקופה הקולוניאליסטית שמם ומראם מעוררים תשוקה עזה במערב למסתורי והאקזוטי של אפריקה הפראית. בני המסאי נחשבים לאנשים קשוחים ואמיצים, ששמרו עד העשורים האחרונים על אורח חיים מסורתי והם מהשבטים הקדומים החיים כיום במזרח אפריקה, שאף היו מושא פחדם של סוחרי העבדים מטילי האימה.

גם כיום המסאים מנהלים את חייהם בדרכם המסורתית זה דורות ומוכרים בעיקר בזכות השוקה (Shuka) הטוניקה האדומה שהם לובשים לגופם, גם בעת עזיבתם את השבט לערים הגדולות. רובה המוחלט של אוכלוסיית המסאים חיה עדיין חיי שבט ריכוזיים בכפרים מרוחקים ממרכזים עירוניים והם עודם חיים בבקתות פשוטות עשויות בוץ ועצים ומצופות בגללי בקר עם כלכלה המבוססת בעיקר על מרעה ומעט צייד.

הפלישה הקולוניאליסטית לאפריקה חילקה את שטחי המחייה של השבט ופינתה שטחים נרחבים בעיקר לגידולי חקלאות. מגמה זו נמשכה עם ההכרזה על אזורים נרחבים משטחם כשמורות טבע בשנות הארבעים והחמישים. גם עם סיום הקולוניאליזם והעצמאות שניתנה לקניה וטנזניה עדיין המשיך תהליך הפינוי של שבטי המסאי משטחיהם.

התיירות התחילה להחליף את הקפה והתה כמקור ההכנסה העיקרי ונדמה שהמסאים עושים עכשיו קאמבאק בתחום זה, אך רחוק מייעודם העיקרי כרועי צאן ולוחמים עזי נפש בסוואנה, ויותר מאבטחים בבוטקה הכניסה של הריזורטים והלודג'ים המפנקים המאכלסים את מאות אלפי התיירים הפוקדים את שמורות הטבע במזרח אפריקה וחופי הטורקיז החלומיים של זנזיבר ומומבסה. איך בכל זאת מצליחים בני שבט המסאי לעשות את המעבר ממרחבי הסוואנה האדירים והחיים המסורתיים ולהשתלב בעולם התיירות המתפתח של השמורות וזנזיבר ?

בעודי יושב בערב דצמבר חמים מחוץ לכפר המסאי בו התגוררתי, השמיים זרועי הכוכבים הציגו מראה מרהיב של מטר מטאורים, כל כמה שניות ניתן היה לחזות בכוכב נופל באיזושהי פינה בשמיים. "מטאורים?", אייזק תמה כשקראתי לו לחזות בפלא, "אין כזה דבר כוכבים נופלים, מעולם לא מצאתי אחד על האדמה. מה שאתה רואה אלו מלחמות בין האלים"

הדת המסאית שייכת לדתות אפריקאיות מסורתיות, שמתקיימות ביבשת מזה אלפי שנים. המסאים מאמינים באל אחד בשם אנגאי, כאשר האמונה המסאית היא דואלית – אנגאי הוא בעל טבע כפול: אנגאי השחור הוא הנדיב, ואילו אנגאי האדום הוא הרע והנקמן. מעין דגם מקומי של אלוהים והשטן.

המסאים אינם סבורים שצריך להטריד את האל אנגאי בעניינים אישיים. אין צורך להתפלל לאלוהים בגלל אי פוריות, כאבים וכיוצא באלה. אנגאי נענה לפניות כלליות הקשורות לחברה כולה, כמו בקשה לגשם, למניעת מגיפות או בענייני מלחמה. אדם חולה, אישה עקרה, תינוקות בעלי מום יטופלו על ידי רוחות הזקנים או הכוחות המיסטיים המשניים לאל. משכנו של האל הוא "אול דוניו לנגאי" - הר האלוהים הממוקם בצפון טנזניה.

אמנם רבים מבני המסאי הושפעו מההתקפות המיסיונריות על חופי אפריקה במשך מאות השנים האחרונות והתנצרו, אך הפתיחות שלהם לדת, תרבויות ואנשים לא גרמה להם לוותר על אמונותיהם המסורתיות. האמונה המסאית סובבת סביב הסיפור כי האל אנגאי נתן מתנה מיוחדת לכל אחד משלושת בניו : הראשון קיבל חץ וקשת כדי שיוכל לצוד, השני זכה במעדר כדי שיוכל לעבד את האדמה והשלישי, נאטרו קופ שמו, קיבל מקל כדי שיוכל לרעות את הבקר, והוא המסאי הראשון, רועה צאן.

פולחן הבקר

חיי המסאי, הפרט והשבט, סובבים סביב העדר. כשמסאי מתהלך לו בשיפולי הקילימנג'רו הקרירים ופוגש לפתע את חברו הוא ישאל אותו קודם כל מה שלום הבקר שלו ורק לאחר מספר שאלות בנושא הבקר יעבור לשאול את חברו לגבי משפחתו, ילדיו וכן הלאה. כשרוצים להלל מסאי, מדברים על הבקר שלו. אדם אמיד או מכובד נחשב כאדם שמחזיק בראשי בקר רבים ובהרבה ילדים. ככל המרבה הרי זה משובח. עדר של 50 ראשים נחשב כמכובד. אדם שיש לו הרבה מהאחד, אך חסר את השני, נחשב עני.

מסאים משתמשים בבקר בדרכים שונות למגוון מטרות המקיפות את כל אורחות חייהם: הם אוכלים את בשרם, מכינים בגדים מעורם, מכינים את הבקתות והצריפים שבהם הם גרים מגללי הבקר ושותים בטקסים משקה העשוי מחלב המעורבב עם דם פרה. המסאים לא עובדים למחייתם בחקלאות, הם מאמינים כי זו פוצעת את האדמה ומשעבדת את נפשם לחיי עבודה. 

את רוב הידע התרבותי שלהם לומדים המסאים בעזרת שירים, אגדות וסיפורים, שהם מספרים לבניהם ומעבירים מדור לדור. בחברה זו נשמרים ומקודשים הערכים השומרים על כבוד המשפחה; מכבדים ומעריכים לימודים כאמצעי למעבר מילדות לבגרות. את המסאים מאפיינים מספר פולחנים הייחודיים רק להם ואת חלקם הם הפיצו למערב שגומע אותם בשקיקה.

פולחן היופי

אנחנו בעולם המודרני התרחקנו באופן טוטאלי מהאלמנטים הבסיסיים של הטבע, דוגמה לכך היא בתפיסת המגדריות וגורם המשיכה בין נשים לגברים. אם במערב כיום, על אף השינויים המודרניים, דווקא הנשים הן אלו השמות יותר דגש על טיפוח הגוף והשיער, אסתטיקה, סגנון אופנתי וכדומה, בטבע העניין הוא הפוך. דוגמה לכך היא האריה או הטווס, אך למעשה אצל רובם המוחלט של הפרטים בטבע הסדר הקיים הוא כי הזכר הוא זה שאמור להיות האטרקטיבי וגורם המשיכה.

זכרי המסאי נותרו נאמנים לטבע ואכן משקיעים רבות בהתייפות – שיער ארוך ומשוח, לעיתים אדמדם. הם נוהגים לטפח את גופם ומשתדלים להראות תמיד מסודרים ונקיים. הם עונדים תכשיטים רבים, ואף שומרים על עקרון ההכבדה – כך אויב אנושי שרואה אותם עם כל תכשיטיהם ומראם המטופח יודע כי זה רק כדי להוכיח לו שגם עם אובייקט ש"מכביד" עליהם לכאורה הם יגברו עליו בקלות.

הגברים בשבט משקיעים רבות בהתייפות, הם נוהגים לטפח את גופם ועונדים תכשיטים רבים. אויב שרואה אותם עם כל תכשיטיהם ויודע כי גם עם אובייקט שמכביד עליהם לכאורה הם יגברו עליו בקלותאם אנחנו במערב טועים לחשוב כי העולם האוריינטלי הולך ונעלם ואט אט המערב משתלט על כל עץ רענן במקומות נידחים, טעות בידינו. ההשפעה הינה הדדית וכך נוצר לו מין מיזוג בין מזרח למערב, כך במקום שבני המסאי יוותרו על הטוניקה בשביל הג'ינס ונייקי, צעירי המערב דווקא כמהים באופן הולך וגובר במוצרי אופנה אוריינטליים ואקזוטיים. 

היום בכל בר היפסטרי באירופה ובתל אביב ניתן להבחין בנקבי האוזניים ההולכים וגדלים, דבר זה לא היה עולה על הדעת לפני מספר שנים, אך עכשיו לאחר גילוייה של אפריקה זה הגיע גם אלינו. הצו האופנתי הזה נחת עלינו בעיקר בהשפעת המסאי – ניקוב האוזניים והרחבתן משמעותי ביצירת דמותו של המסאי. 

החורים מתחילים כחורי סיכה קטנים באוזני הילדים. מחוררים את התנוך בעזרת קוצים, ללא חיטוי. משמחלימה האוזן מכניסים מקל צר, ואז מקלות גדולים יותר, פקק שעם ותכשיטים כבדים, עד שהתנוך מגיע לכתף, דבר שנחשב לאורך מושלם. החורים הגדולים נחשבים יפים ומעידים על חכמה. נהוג לקשט אותם בחרוזים ושרשראות בעיקר בטקסים.‏ כיום, מסאים רבים שיוצאים העירה, מגלגלים את התנוך סביב האוזן, כך שלא ייראה.

עוד פריט אופנתי שנחשב לטאבו עד לפני כמה עשרות שנים והגיע זה מכבר למערב הינו תופעת הקעקועים חוצת הגבולות. מקור האופנה הזאת גם הוא בהשפעות אפריקאיות ופולינזיות, המאורים בניו זילנד הם המפורסמים ביותר בכך והביאו את יצירת הקעקועים לדרגת אמנות ממש. הקעקועים הקבועים והזמניים הינם חלק חשוב בתרבות המסאית השבטית והטקסית. לחיים שמנמנות אינן נחשבות יפות בעייני המסאים ולכן נהוג לקעקע עיגולים על הלחיים שישמרו עליהן רזות. הקעקועים נעשים כבר בגיל ילדות באמצעות חוט ברזל מלובן במדורה, ללא חיטוי. במקרה של הסתבכות וכאב משתמשים בתרופות המקומיות.

פריט אופנתי נוסף הם עגילי אוזניים, נזם ומגוון תכשיטים, לרוב נשיים אך גם גבריים. עד לפני מספר שנים גם עגילים נחשבו לחתירה כנגד הזרם, שלא לדבר על עגיל באף או בפופיק. כיום דבר זה עניין שבשגרה ובאזורים אורבניים רבים במערב ניתן לחזות בצעירים עם עגילי מתכת בכל מקום אפשרי. בהשפעתן של חברות אוריינטליות ואקזוטיות וחשיפת המערב המודרני לשבטים עתיקים כדוגמת המסאי נפתח צוהר לניסויים אופנתיים ולהטמעת מאפיינים אסתטיים אפריקאים עמוק בתוך תרבות המערב.

פולחן ההתבגרות

כדי להגיע לדרגת לוחם ותיק (Maron) עובר המסאי דרך ארוכה. למעשה, מרגע לידתו מכינה אותו החברה להיות לוחם ללא חת. כבר מגיל שלוש לומדים פעוטות המסאי להתאמן במקלות כבחניתות ולחקות את אבותיהם ואחיהם. תקופת הילדות רק החלה וכבר בגיל שבע יחל המסאי להתאמן בירי בחץ וקשת, בגיל זה הם גם מקבלים גרסה קטנה של חרב הסימי הנתונה בנרתיק אדום, מצ'אטה המשמשת בעיקר להכנת נזרי הנוצות הצבעוניות ולפשוט עורות של חיות, פעולות הדורשות מיומנות של צייד מיומן.

טקס ההתבגרות מתחיל בגילאי 15-12, תלוי באומץ לבו ובגרותו של הנער. בשלב הבא מתרחש טקס המילה של המסאי – ככל שיקדים הנער לעבור את טקס המילה, כך ייחשב מוקדם יותר לחבר בוגר בחברה ולאמיץ יותר. בכדי להגיע לרגע הזה, עליו לעבור את כל מבחני האומץ בהצלחה. החשוב והמכריע שבהם הוא מבחן אחיזת קרני הפר, שבמהלכו צריך הנער לאחוז בקרניים ולהפיל את הפר ארצה במו ידיו. טרם הטקס העלם הצעיר ניגש לקבור את החפצים המסמלים את ילדותו, פחות בובות מטויס אר אס ויותר גלגלי אופניים ישנים שמצא, מקלות בהם שיחק וכן הלאה. הצעצועים מסולקים ושיער ראשו מגולח. כמה לילות לפני הטקס נערכות חגיגות ובהן ריקודים סוערים הנועדים בעיקר להפחית מהחרדה שבו נתון הנער ולעודד אותו.

בדומה לטקס המילה היהודי גם טקס מילת המסאי הוא ניתוח כירורגי שנערך ללא הרדמה וללא רופא. הטקס הוא שער לשלב הלימינאלי – טקס המעבר מילדות ללוחם מסאי. במהלך השנים עושה הנער מאמצים להוכיח שהוא אמיץ ובוגר דיו כדי לעבור את טקס המילה. בשעת ביצוע הטקס הנער חייב לשמור על ארשת פנים קפואה אחרת הוא נידון לאות קלון עליו ועל קרוביו ואף עלול להיות מגורש מהכפר. באם הטקס עבר בהצלחה, העלם הצעיר הופך לגבר ומוענק לו התואר "לוחם צעיר". בתואר זה יחזיק עד שקבוצת הגיל הבאה בתור תעבור את טקס המילה.

לאחר הטקס על הנערים ללבוש בגדים שחורים לתקופה של כמה חודשים עד לריפוי המלא מהחיתוך. בזמן זה הנערים פגיעים והרוחות עלולות לנצל זאת, לכן הם משתמשים במספר תכסיסים והגנות כדי להטעות ולהרחיק את הרוחות הרעות – את הנעליים הם נועלים הפוך ולראשם חובשים מגבעת שחורה מקושטת בנוצות צבעוניות מעשרות עופות שונים, מחסידות, דרך יענים ועד זהבנים.

לאחר טקס ההתבגרות הנערים משתמשים בתכסיסים והגנות כדי להרחיק את הרוחות הרעות – את הנעלים הם נועלים הפוך ולראשם הם חובשים מגבעת שחורה מקושטת בנוצות צבעוניותבסוף תקופת החלמתו הנער מקבל עגילים, שנועדו להרחיב עוד יותר את תנוכי אוזניו. המסאי הצעיר אוסף מתנות וכך גם מבשר לנערות שהוא כבר גבר. הסטטוס עולה בהתאם, גם זה של המתבגר וגם זה של הוריו. לאחר תקופת מה, העלם יזכה ללבוש את הטוניקה האדומה הנכספת.
השלב הבא הוא מעין הכנה צבאית לשאר החיים – במהלך תקופה זו הגברים הצעירים יתגוררו בבקתות קטנות בכפר מבודד שנבנה על ידי אמהותיהם במיוחד לצורך הכשרתם. תקופה זו, הנמשכת משלוש ועד שבע שנים, מהווה את תקופת הלמידה שלו. כשם שילד בעולם המערבי מבלה את שנות ילדותו בבית הספר, ולומד שם על התרבות וההיסטוריה שלו, ורוכש מיומנויות החשובות לחברה שבה הוא יצטרך לתפקד כאדם מבוגר, כך לומד המתבגר המסאי את הדברים החשובים והמקודשים לחברת המסאי.

זמן מה לאחר טקס ההתבגרות הנערים מקבלים את הגלימה האדומה הנכספתזמן מה לאחר טקס ההתבגרות הנערים מקבלים את הגלימה האדומה הנכספת
במהלך שהותו בכפר זה המסאי הצעיר לומד שיטות ציד, עובר אימונים אינטנסיביים, נשלח מדי פעם לסוואנה ומתבקש לחזור כעבור מספר שבועות. על כל אלה לומד הנער גם על תאולוגיית המסאי, האלים, ההיסטוריה של שבט המסאי, את סיפורי הגבורה של הלוחמים, כיצד הם ניצחו את אויביהם ואת חיות הטרף. בנוסף לומדים שם גם את חוקי החברה שלו בכל הנוגע לנשים ולמזון.

בתום התקופה האינטנסיבית בכפר המבודד, המסאי שב לכפרו המקורי ועובר מספר טקסים נוספים בתומם הוא ייחשב כלוחם לכל דבר. אחד מהטקסים המוכרים ביותר הוא ריקוד הקפיצות שמבצעים בני מסאי צעירים בטקס ההתבגרות; הם מזנקים לאוויר מעמידה ישרה, כדי להפגין את חוזקם וזריזותם. עד לאחרונה, גברים צעירים נדרשו גם להרוג אריה מבלי להשתמש ברובים או כל נשק חם אחר, כדי לזכות בזכות לשאת אישה.

בתום כל הריטואלים הללו דור חדש של לוחמים מצטרף לשבט ולשכבת גיל הבוגרים, זכות המעניקה להם מעמד של מקבלי החלטות פוליטיות וחברתיות. מעמד גבוה יותר הוא מעמד הלוחמים הבכירים, אליהם יצטרפו הלוחמים הצעירים בשלב מאוחר יותר בחייהם.

פולחן התיירות

האימונים הצבאיים והקשים שעוברים בני המסאי ותקופת הכשרתם הארוכה והמתישה מכשירה אותם להפוך לאנשי אבטחה קשוחים ויעילים. הפרצופים התמימים והמחויכים שבהם נתקלים התיירים המגיעים בהמוניהם למזרח אפריקה הם למעשה מכונות מלחמה שבמקומות מתויירים רבים אמונים על ביטחון התיירים. כישורי האבטחה שלהם וההכשרה האינטנסיבית פרסמה אותם כלוחמים וכאנשי האבטחה המעולים ביותר באפריקה. אל תתנו למקל הדק והמראה האופנתי להטעות אתכם, המצ'אטה תמיד מוכנה וכך גם שיטות הלחימה שלהם, ידיהם החסונות, חוסנם הרב והכושר העילאי שלהם.

בלודג'ים בשמורות הגדולות ובריזורטים היוקרתיים לחופי זנזיבר הם מסתכלים על התיירים כל הזמן, ויש להם ניסיון, חוסן ושיטות לחימה שהחייל הישראלי יכול לחלום עליהן. כישרונם הגדול הוא כושר הסוואתם ויכולתם ל"שבירת" דמות או צורה – בעת חשיכה העין האנושית רגילה לזהות צללית של דמות אדם, המסאי מבינים זאת ובעת שמירתם בלילה הם לא פעם יעמדו בתנוחות מוזרות כאשר הם נשענים על מקלותיהם, רגל אחת נשענת על רגל אחרת וכן הלאה. לא פעם ניתן לעבור סנטימנטרים מלוחם מסאי במחשבה שזה שיח, עץ או סלע. הם יוצאים מאחורי העץ, מעבר לשיח, או פשוט עומדים במקום מסוים ועד שהם לא יזוזו או יקראו לעברנו קריאת "ג'מבו" חברותית, שלום בסווהילית, לא נדע לעולם שמישהו עמד שם. צבעם הכהה, הטוניקה האדומה וכושר הסוואתם המדהים מקנים להם יכולות אדירות להפתיע תוקפים, יודעים בדיוק היכן לעמוד כדי שאור הירח או אור מלאכותי לא יחשפו אותו.

נשות המסאי

המסאי הוא שבט בעל מאפיינים פטריאכלים מובהקים, כך שהגברים הם מקבלי ההחלטות, מאיישים תפקידים פוליטיים ורמי מעלה ונותנים את הטון מבחינת ההיררכיה החברתית. הנשים אחראיות על משק הבית וגידול הילדים עד לתחילת תהליך טקסי ההתבגרות.

הבנות, בהגיען לגיל ההתבגרות, עוברות גם הן טקס חניכה קבוע, המיוחד רק להן. את הטקס עורך אביה של המתבגרת, שחוגג עם השבט כולו את התבגרותה של בתו. במהלך הטקס הנערה תיפרד מכל מה שקשור לחייה כילדה – ממשפחתה, ממלבושיה, ומתכשיטיה. גם טקס המילה הנשי עודנו רווח אצל שבט המסאי. נערת המסאי הופכת לאישה ומקבלת תפקיד חדש וזהות חדשה ובעתיד היא תקבל את שמו של בעלה. זהותה החדשה של הנערה מתבטאת גם בגילוח שערותיה ובשינוי שמה, זאת במקביל לעולם המערבי בו נוהגות הנשים לשנות את שמן בהינשאן, ומקבלות את שם המשפחה של בעליהן. בתום הטקס נערת המסאי היא יוצאת מבית אביה, כדי להינשא לגבר וללדת לו ילדים.

מעניין הוא כי הכחדת תרבות המסאי מקבילה לתהליך גסיסתם של מינים רבים בטבע האפריקאי וסכנת הכחדתן של חיות רבות מספור. השמירה על החיים המסורתיים של המסאים נעשית קשה יותר ויותר במשך הזמן, לאור ההתפתחות והתיעוש המתקדמים ביבשת אפריקה כולה. בעבר נהגו המסאים לחצות בחופשיות את הגבול בין קניה לטנזניה, אולם כיום, נותרו המסאים רק עם כשליש מאדמותיהם המקוריות. השינויים הללו אילצו את בני המסאי לחפש מקורות מזון והכנסה חדשים, וצעירים רבים החלו עוזבים את המסגרת המסורתית ועוברים לחפש את מזלם בערים הגדולות.

בשנים האחרונות תהליך הגזל של הממשלות הלאומיות מהמסאי ממשיך ואף מתגבר, לצד תהליכים אחרים, כמו עתודות מסחריות לגידולים חקלאיים וחוואים פרטיים המשתלטים על שטחים. מאות אלפי דונמים נמכרים כל שנה על ידי ממשלות קניה וטנזניה לחברות מסחריות וחוואים פרטיים. חוות אלה נבנות לא פעם ליד מקור קבוע של מים ומונעות גישה לצאן של המסאי. בנגורונגורו ושמורות רבות אחרות, שפעם היו ביתן של שבטים פסטורליים ולקטים, מתפנים לגמרי מאנשים בתואנה לשמירה על אוכלוסיות חיות הבר.

גם החינוך שהמסאים זוכים לו בשנים האחרונות גורם לנטישת הדרגתית של המסורת. אזורים, שהיו פראיים בעבר, מפנים את מקומם לשדות מגודרים שבהם מגדלים חיטה, תירס, מעט סורגום ואפילו תפוחי אדמה. בעלי הקרקע הם בדרך כלל מסאים אמידים יותר, שנטשו את סוכות הבוץ המקוריות לטובת בתים גדולים, מכוניות ומשאיות. המסאים, שסלדו מגדרות, התחילו לגדר את חלקות הענק.

הצטמצמות הקרקעות השייכות למסאים הפכה לבעיה העיקרית המכבידה על המשך אורח חייהם המסורתי. המסאים ויתרו על שטחים גדולים שהיו שייכים להם – הם מכרו או השכירו אדמה לשבטים אחרים, אולם המשיכו לרכוש עוד ועוד בקר, וכך לא נותרו להם די שטחי מרעה. כיוון שהמסאים אינם יכולים לרכוש בחזרה את האדמות שמכרו או לקבל שוב את האדמות שהשכירו, הם החלו לנגוס בהדרגה משולי השמורות. בשנות ה-70 ניסתה הממשלה, בעקבות לחץ של גורמים בינלאומיים, להשפיע על המסאים שלא יחכירו את אדמותיהם וישמרו אותן למען חיות הבר. כחלק ממסע השכנוע הזה הם קיבלו מהממשל נתח גדל והולך מרווחי התיירות.

מגמה נוספת היא הגידול ביוזמה המסאית. אם בעבר המסאים התייחסו בבוז ובעוינות לזרים ולא נטו לסחור איתם, הרי שבעשורים האחרונים הם מתקרבים אל התיירים מיוזמתם והחלו גובים כסף עבור ביקור בכפריהם. בני המסאי הקימו חניונים וחנויות מחוץ לשני הפארקים, והתיירים הפכו מקור ראשי של תעסוקה למשפחות שמתגוררות ומהגרי מסאי לאורך צירי התיירות ממומבסה ועד זנזיבר, המוצאים שם לקוחות טובים לסחר חליפין של מוצרים וסחורות בשווקי המסאי הססגוניים.